מַה טַעֲמוֹן דְּבֵית שַׁמַּי. אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם. מַה אַתֵּם לֹא נִטִמֵאתֶם עַד שֶׁנִּכְנַסְתֶּם לַבְּרִית. אַף שְׁבִיכֶם לֹא נִטְמְאוּ עַד שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית. מַה טַעֲמוֹן דְּבֵית הִלֵּל. אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם. מַה אַתֵּם טְעוּנִין הַזָּייָה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. אַף שְׁבִיכֶם טְעוּנִין הַזָּייָה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וְאֵינוֹ מְחוּוָר. דְּאָמַר רַב חִייָה בַּר יוֹסֵף גִּידּוּל בַּר בִּנְיָמִן בְּשֵׁם רַב. מּוֹדֵיי בֵית הִלֵּל שֶׁאִם עָבַר וְזָרַק אֶת הַדָּם שֶׁיוּרְצָה.
Pnei Moshe (non traduit)
ואינו מחוור. וקאמר הש''ס דהאי טעמא לב''ה אינו מחוור למאי דאמר ר' חייה וכו' דמודים ב''ה שאם עבר ולא הזה ושחט הפסח וזרק את הדם שהורצה ואוכל לערב ואי מהיקשא דקרא קא דרשי אמאי מודו דבדיעבד הורצה אלא דלאו בקראי פליגי וטעמייהו דב''ה משום גזירה דלשנה הבא הוא כדפרישית במתני':
מה טעמון דב''ש. במתני' דסברי טובל ואוכל פסחו לערב א''צ הזאה שלישי ושביעי דדרשי מדכתיב גבי הבאים ממלחמת מדין ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו' תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם והאי אתם בתרא מיותר הוא אלא דלא קאי להקיש שביכם לאתם בכל הענין ובא ללמד על בתחלה מה אתם לא נטמאתם עד שנכנסתם לברית שלא היו לאבותיכם דין ישראל עד שנכנסו לברית בהר סיני אף שביכם לא נטמאו עד שנכנסו לברית וא''כ מה שנטמא מקודם שנתגייר אינו טעון הזאה שלישי ושביעי וטובל כדין גר שמל ואוכל פסחו לערב וב''ה סברו דלגמרי אתקשו ואתם בא ללמד לדורות שגר שנתגייר טעון הזאה שלישי ושביעי:
תַּנֵּי. הַמַּעֲבִיר אָרוֹן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת. אָמַר רִבִּי אָחָא. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּאָרוֹן שֶׁלְאֶבֶן. אֲבָל בְּאָרוֹן שֶׁלְעֵץ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. וְאֲפִילוּ בְאָרוֹן שֶׁלְעֵץ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת. אֵי זֶהוּ לִיקוּט עֲצָמוֹת. הַמַּעֲבִירָן בָּאֶפִּיקַרֵיסִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. לִיקוּט עֲצָמוֹת כִּשְׁמוּעָן. וְתַנֵּי כֵן. לִיקוּט עֲצָמוֹת מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם מִשֶׁיִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. תַּנֵּי. אֵין שְׁמוּעָה לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. אָמַר רִבִּי חַגַּי. 63a וְהוּא שֶׁשָּׁמַע לְמָחָר. אֲבָל אִם שָׁמַע בוֹ בַיּוֹם יֵשׁ שְׁמִיעָה לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. וְיֵשׁ שִׁיעוּר לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. תַּנָּא נִיקוֹמַכַי קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. אֵין שִׁיעוּר לְלִיקוּט עֲצָמוֹת. כְהָדָא רִבִּי מָנָא הוֹרֵי לְרִבִּי הִלֵּל דְּכִיפְרָא לִקרוֹעַ וּלְהִתְאַבֵּל כְּרִבִּי אָחָא. וְשֶׁלֹּא לְהִיטַּמּוֹת כְּרִבִּי יוֹסֵי. תַּנֵּי. לִיקוּטֵי עֲצָמוֹת אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן קִינִּים וְנֶהִי. וְאֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן לֹא בִרְכֹת אֲבֵלִים וְלֹא תַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. אֵילּוּ הֵן בִּרְכֹת אֲבֵלִים. מַה שֶׁהֵן אוֹמְרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֵילּוּ הֵן תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. מַה שֶׁהֵן אוֹמְרִים בַּשּׁוּרָה. תַּנֵּי. אֲבָל אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן דְּבָרִים. מָהוּ דְבָרִים. רַבָּנִן דְּקַיְסָריִן אָֽמְרִין. קִילּוּסִין.
Pnei Moshe (non traduit)
קילוסין. שבח להקב''ה שהוא ממית ומחיה וכיוצא בהן מדברי כבושין:
תני המעביר ארון וכו'. גרסינן להא בפ''ק דמ''ק וכן בפ' נגמר הדין בהלכה ט':
אין בו משום ליקוט עצמות. לענין שיהא צריך להתאבל כל היום כדין ליקוט עצמות ומשום דמעבירו בארון ממקום זה לקברו במקום אחר אין זה כליקוט עצמות ממש:
הדא דאת אמר בארון של אבן. והתם גריס שיש משום דמתקיים הרבה אבל בארון של עץ מכיון דעשוי לירקב ה''ז כמלקט עצמות לקברן במקום אחר ומתאבל עליהן:
ר' יוסי פליג ואפי' בארון של עץ וכו' המעבירין באפיקריסין בסדין ובחלוק ממקום למקום. ובהא דאבתרה נשתבשה ונסתרסה הגי' בכאן והעיקר כדגריס במ''ק שם דעלה דקאמר איזהו ליקוט עצמות וכו' ממקום למקום גריס ותני כן ליקט עצמות מלקט עצם עצם משיתעכל הבשר אלמא דאין דין ליקוט העצמות אלא במלקט העצמות עצמן עצם עצם ולא במעבירין הכל ביחד בהארון:
ר' חגיי בשם ר' זעירא ליקוט עצמות כשמוען. והשתא ס''ד דה''ק דיום שמועה של ליקוט עצמות ואפי' שמע למחר ג''כ מתאבל עליהן וליקוט עצמות כשמוען דקאמר כלומר דחד דינא אית להו והלכך מייתי הברייתא דהא לא קתני הכי דהא תני אין שמועה ללקוט עצמות וקאמר ר' חגיי דהא דקתני אין שמועה לליקוט עצמות והוא ששמע למחר דבזה אין מתאבל עליהן אבל אם שמע בו ביום שנתלקטו יש שמועה לליקוט עצמות והיינו דקאמינא ליקוט עצמות כשמוען כלו' כדין ליקוט עצמות בפניו כך דין שמוען בו ביום ומתאבל עליהן:
ויש שיעור. אם יש שיעור לליקוט עצמות ועד כמה יהיו שצריך להתאבל עליהן:
תנא ניקומכי. שם חכם:
אין שיעור לליקוט עצמות. ואפי' כל שהוא מתאבל עליהן כהדא אדלעיל קאי דפליגי ר' אחא ור' אסי במעבירן בארון של עץ והורי ר' מנא לר' הלל דכיפרא לענין לקרוע ולהתאבל כר' אחא ולחומרא:
ושלא להטמאות כר' יוסי. ולענין שלא להטמאות להן אם הוא כהן דקיי''ל לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר הורי נמי לחומרא שלא להטמאות דבארון של עץ נתחסר הוא וכר' יוסי דקאמר היינו אפי' כר' יוסי דאף ר' יוסי לא קאמר דבארון של עץ לא הוי כליקוט עצמות אלא לקולא שא''צ לקרוע ולהתאבל עליהן אבל לחומרא מודה הוא שאינו מטמא להן:
מה שהן אומרין בבית הכנסת. כך היה מנהגן להתאסף בבית הכנסת ולומר ברכת האבלים:
מה שהן אומרין בשורה. כשעומדין לנחמו:
נָזִיר שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד[(וְאֵינוּ] בַפֶּסַח. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. כָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ [חַייָבִין עָלֶיהָ] (וְ)עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל טוּמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ [אֵין חַייָבִין עָלֶיהָ] (וְ)עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. הַיי דִינוֹ סָפֵק. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. רֹאשָׁא דְפִירְקָא. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. הָהֵן דְּהָכָא. יָחִיד שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד בַפֶּסַח. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. יִידָּחֶה לְפֶסַח שֵׁינִי. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה. וָאַתְיָא כַיי דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. נִיטְמָא בְטוּמְאַת בֵּית פְּרָס. מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ דֶרֶךְ רְחוֹקָה. צִיבּוּר שֶׁנִּיטְמָא בִסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד בַפֶּסַח. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. יַעֲשׂוּ בִסְפֵיקָן. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה אָמַר. יַיעֲשׂוּ בְטוּמְאָה. (אוֹמֵר) [אוֹף] רִבִּי הוֹשַׁעְיָה [מוֹדֶה] שֶׁיַּעֲשׂוּ בִסְפֵיקָן. לֹא אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אֶלָּא לְחוֹמַרִין.
Pnei Moshe (non traduit)
ר' הושעיה רבה אמר יעשו בטומאה. וקאמר הש''ס דאף ר' הושעיה מודה שיעשו בספיקן יכלומר דלא תימא ר' הושעיה לקולא קאמר יעשו בטומאה ושאינם צריכים עוד להזהר מטומאה ודאית ומשום דלדידיה ספק טומאה ברה''י כודאי מיחשבא קמ''ל דלא היא דהא שמעינן לר' הושעיה גופיה דמחמיר הוא בכה''ג כדאשכחן לעיל בפ' כיצד צולין בהלכה ו' גבי צבור שנטמא א' מהן ואין ידוע איזהו ר''ז אמר יעשו בטומאה תני ר' הושעיה יעשו בספיקן אלא לא קאמר כאן יעשו בטומאה אלא לחומרין לענין שהכל יעשו בטומאת ספק אפי' מיעוט הטהורין כדין פסח הבא בטומאה ודאית ואין יכולין לומר הרי אנו נדחין לפסח שני ומשום דקיי''ל שאין עושין פסח שני אלא א''כ בא הראשון בטהרה ואם בא הראשון בטומאה אין כאן פסח שני:
צבור וכו' יעשו בספקן. יעשו בספק טומאתן דהואיל והטומאה דחויה הוא בצבור אפי' נטמאו בספק יעשו בספקן:
ואתייא. האי דר' יוחנן כהאי אידך דאמר ר' יוחנן בנטמא טומאת בית הפרס שהוא מדבריהם משלחין אותו לדרך רחוקה והכי נמי בספק טומאה ברה''י דהא דמחשבינן לה כטומאת ודאית מדבריהם הוא:
משלחין אותו לדרך רחוקה. כדי לפוטרו מפסח הואיל ואינה אלא ספק טומאה:
ידחה לפסח שני. דספק טומאה ברה''י כודאית היא:
יחיד שנטמא ובספק רה''י. כלומר בספק טומאה שברה''י מה דינו בפסח:
ר' הושעיה רבה אמר ההן דהכא. כלומר מה דאיירינן בה הכא שאירע לו איזה ספק טומאה ברה''י אבל ההיא דרישא דפירקא ס''ל לר' הושעיה מכיון דאיכא תלתא זה האחד שראה ואנו שני נזירים כרבים חשיבי ולאו ספק טומאה ברה''י היא:
ר' יוחנן אמר ראשה דפירקא. התם קאי כדאיירי ברישא דפירקא שם שני נזירין שאמר להן ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם:
הי דינו ספק. ואיזהו נקרא ספק:
ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח עליה דתנינן תמן בסוף פ''ו דנזיר כל טומאה מן המת וכו'. וכיון דאין חייבין על ביאת המקדש בספק טומאה דרה''י אין הנזיר מגלח עליה:
וגרסינן לכל הא דלקמן בפ''ח דנזיר בסוף הלכה א' הנזיר מגלח על טומאה זו דספק טומאה ברה''י כודאי משוינן לה:
נזיר שנטמא בספק רה''י ואינו בפסח. כלומר דבנזיר אין חילוק בין שאר ימות השנה ובין בפסח ואיידי דקאמר לקמן בספק רה''י בפסח קאמר הכא ואינו בפסח:
טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ. אֵין לִי אֶלָּא טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ. טָמֵא זִיבָה וְטָמֵא צָרַעַת מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר טָמֵא מֵת רִיבָה. מַה תַלְמוּד לוֹמַר טָמֵא נֶפֶשׁ. אֶלָּא אִישׁ טָמֵא נֶפֶשׁ נִידָּחִין לְפֶסַח שֵׁינִי. וְאֵין צִיבּוּר טָמֵא נֶפֶשׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁינִי. טָמֵא זִיבָה וְטָמֵא צָרַעַת נִדָּחִין לְפֶסַח שֵׁינִי. טוּמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה עָשׂוּ אוֹתָהּ כְטָמֵא זִיבָה וְטָמֵא עָרַעַת. נִיתַּן לְיִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה. יָחִיד עוֹשֶׂה פֶסַח שֵׁינִי וְאֵין צִיבּוּר עוֹשִׂין פֶסַח שֵׁינִי. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. צִיבּוּר עוֹשֶׂה פֶסַח שֵׁינִי שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְחִזְקִיָּה שֶׁעָשָׂה פֶסַח שֵׁנִי. הָדָא הוּא דִכְתִיב כִּ֣י מַרְבִּ֣ית הָעָ֡ם רַ֠בַּת מֵֽאֶפְרַ֨יִם וּמְנַשֶּׁ֜ה וגו'.
Pnei Moshe (non traduit)
טמא זיבה וכו' מנין. שאין עושין הראשון ונדחין לשני:
תלמוד לומר כי יהיה טמא ריבה כצ''ל וכך הוא במכילתא:
ואין צבור טמא נפש נדחה. אלא עושין הראשון בטומאה:
טמא זיבה וכו'. נדחין לפסח שני. כמ''ד נקמן שאף הצבור עושין פסח שני:
טומאת ע''ז. אם היה הצבור טמאין מחמת טומאת ע''ז עשו אותה כטמא זיבה וטמא צרעת ואין עושין הראשון ולהאי מ''ד דלעיל וכדלקמן עושין את השני:
ניתן לישראל לבנות בית הבחירה. תוספתא היא בפ''ח וכן הא דאבתרא שם. ולפי גי' הספרים שכתוב לפניני מתיישב הא דהכא שפיר דאיידי דאיירי בטומאת ע''ז קאמר להא וכהאי דאמרי' בהאי תלמודא בפ''ג דע''ז בסוף הלכה ה' דגריס שם תני ר' ברוקי קומי ר' מנא. דדריש על קרא דאבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים מלמד שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו. ופריך עלה התם ולא כן סברנן מימר דבר שיש בו רוח חיים אע''פ שאינו אסור להדיוט אסור לגבוה בית הבחירה איכן נבנה. כלומר דהא לעיל שם קאמר דדבר שיש בו רוח חיים והוא נעבד לע''ז אסור לגבוה וא''כ קל וחומר לדבר המחובר הנעבד שהוא אסור לגבוה וכדקאמר התם בפשיטות לעיל באותה הלכה דבר שיש בו רוח חיים אסור ודבר שאין בו רוח חיים לכ''ש והשתא דקא דרשת שלא הניחו הר וגבעה שלא עבדו עליו אם כן בית הבחירה איכן נבנה דהא כל המקומות נאסרו לגבוה ומשני שם על פי נביא נבנית שהתיר להם על פי הדבור דכתיב גבי קניית גורן ארנן ויעל דוד בדבר גד אשר דבר בשם ה' והיינו נמי דקאמר הכא דלא תיקשי אם טומאת ע''ז היא חמירא כל כך שעשו אותה כטומאת זיבה וצרעת אם כן בית הבחירה היאך נבנה על המקומות שנטמאו בטומאת ע''ז וקאמר דהא ל''ק לפי שניתן רשות לישראל לבנות בית הבחירה על פי הדיבור וזהו ממש כדמשני שם:
שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שני מפני הטומאה כהדא הוא דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתיב כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד ולר' יהודה דיליף מהכא שהצבור עושין פסח שני הא דכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב סבירא ליה כמאן דאמר לקמן אין מעברין מפני הטומאה והוא עיבר שהיה כסבור שיכלו לטהר עצמן ולעשות בראשון ולא עלתה בידם ועל זה ביקש רחמים על עצמו א''נ כהאי מאן דאמר שעיברו את ניסן וכו' כדלקמן אבל לא מפני שהשיא להם לעשות פסח שני כדכתיב שם לעיל ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח בחודש השני:
הלכה: מִי שֶׁהָיָה טָמֵא כול'. טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ. אֵין לִי אֶלָּא טָמֵא לַנֶּפֶשׁ. אֲנוּסִּים אוֹ שׁוֹגְגִין מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ. [רִיבָה] עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה. כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. לֹא טָמֵ֣א נֶפֶשׁ כַּהֲרֵי דֶרֶךְ רְחֹקָ֜ה וְלֹא דֶרֶךְ רְחֹקָ֜ה כַּהֲרֵי טָמֵ֣א נֶפֶשׁ. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׂינִי. אַף אֲנִי אַרְבֶּה אֲנוּסִּין אוֹ שׁוֹגְגִין שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשׂוּ אֶת הַשֵּׂינִי. מֵזִיד מְנַיִין. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. וְהָאִישׁ֩ לְרַבּוֹת אֶת הַמֵּזִיד. אֲנָן תַּנִּינָן. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס אוֹ הֵזֵיד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא אְֽמְרָה כֵן. שֶׁאֵילּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת וְאֵילּוּ חַייָבִין בַּהִכָּרֵת׃ מַה אִית לָךְ חַייָב בְּהִכָּרֵת. לֹא מֵזִיד.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' טמא לנפש. כתיב בעשיית פסח שני:
אין לי וכו'. ת''ל איש איש ריבה אף לשאר אונסין או שוגגין לעשיית שני:
עד כדון כר''ע. זו דברי ר' עקיבא דדריש בכל מקום לשונות כפולין לריבוי:
כרבי ישמעאל. דס''ל בכל מקום דברה תורה כלשון בני אדם יליף מבינייהו כדתני רבי ישמעאל לא טמא כהרי דרך רחוקה וכו'. כלומר שזה אינו עושה מחמת טומאה וזה מחמת שאינו יכול להגיע לירושלים הצד השוה שבהן שעושין את השני הואיל ולא עשו בראשון אף אני ארבה לאנוסין או שוגגין:
מזיד מנין. אם הזיד ולא עשה הראשון מנין שיש לו תקנה בשני:
והאיש אשר הוא טהור וגו' וחדל לעשות הפסח וגו'. ומדלא כתיב ואיש לרבות את המזיד בראשון וחדל לעשות גם בשני ונכרתה ואם עושה השני יש לו תקנה:
אנן תנינן. במתני' שגג או נאנס. ולא תני הזיד ותני ר' חייה שגג או נאנס או הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני:
מתניתא אמרה כן. ממתני' גופה שמעי' נמי דאף המזיד בכלל אף על גב דלא קתני בהדיא דהא קתני א''כ למה נאמר טמא וכו' אלא שאילו וכו' ומה אית לך חייב בהכרת לא המזיד שהרי שוגג או אונס גלא עשה הראשון ודאי פטור הוא אלא ע''כ דגם המזיד בכלל וקתני יעשה את השני:
משנה: מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַהִכָּרֵת וְאֵלּוּ חַייָבִין בַּהִכָּרֵת׃
Pnei Moshe (non traduit)
ואלו חייבין בהכרת. כשלא עשו פסח שני שהרי חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עיכבה אותן וכשהזידו ולא עשו השני חייבין הן בהכרת כדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה משמעות הכתוב כך הוא שאם לא הי' לו שום אונס בראשון ולא עשה הרי הוא בהכרת ואם אירע לו איזה אונס בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה וא''כ בראשון אינו מתחייב שהרי שגג או אנוס היה אלא אם הזיד ולא עשה גם את השני ה''ז מתחייב כרת ואם שגג או נאנס אף בשני פטור:
שאלו פטורין מן הכרת. טמא או בדרך רחוקה פטרן הכתוב מפסח ראשון ועיקר הכרת על פסח ראשון נאמר לפיכך אף אם לא עשו את השני ובמזיד פטורין הם שכבר נפטרו בפסח ראשון מן הכרת:
א''כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה. לענין עשיית פסח שני הואיל ושאר אונסין ג''כ עושין את השני אמאי אדכר רחמנא הני טפי מאונס אחרינא:
שגג או נאנס וכו' יעשה את השני. צריך הוא לעשות את השני:
יעשה את השני. מצות עשה עליו לעשות פסח שני בי''ד לחודש השני ופסח שני זה דוחה את השבת כמו הראשון:
או בדרך רחוקה. ולא עשה את הראשון. שלא היה יכול להגיע לירושלים בזמן שחיטת הפסח:
מתני' מי שהיה טמא. בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו:
רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי בְּנָייָה. יִשְׂרָאֵל עָרֵל מַזִּין עָלָיו. שֶׁכֵּן מָצָאנוּ שֶׁקִּיבְּלוּ אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר הַזָּייָה עֲרֵלִים. אָמַר רַב חִסְדָּא. אַתְיָא כְמָאן דְּאָמַר. בְּאַחַד עָשְׂר מָלוּ. 63b בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר. בָּעֲשִׂירִי מָלוּ. לֹא קִיבְּלוּ הַזָּייָה עֲרֵלִים. אָמַר רִבִּי אָבוּן. מִכָּל מְקוֹם לֹא מָנוּ לַהַזָּייָה עֲרֵילִים. רִבִּי לָֽעְזָר בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. מַעֲשֶׂה בְכֹהֵן עָרֵל שֶׁהִיזְּה וְיוּכְשְׁרוּ הַזִּיּוֹתָיו. וְתַנֵּי כֵן. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר. אִיסְרַטִיוֹטוֹת הָיוּ שׁוֹמְרִין צִירִין בִּירוּשָׁלֵם וְטָֽבְלוּ וְאָֽכְלוּ פִסְחֵיהֶן לָעֶרֶב.
Pnei Moshe (non traduit)
הדרן עלך פרק האשה
איסטרוטיות. ישראלים ערלים שומרי שערים היו בירושלים ומלו בי''ד וטבלו ואכלו פסחיהן לערב וא''כ מקדים שמלו קבלו אותן:
והוכשרו הזיותיו. וכמ''ד ערל מקבל הזאה:
אמר ר' אבין וכו'. פליג דאפי' כמ''ד בי''א מלו אין ראיה מכאן שמנו להזיית ערלים דס''ל דבאמת פסח הכא בטומאה הוה:
ברם כמ''ד בעשירי מלו. לא היו צריכין למנות להזיית ערלים שבעשירי מלו והזו עליהן הזאת שלישי ובי''ד הזאת שביעי:
ישראל ערל מזין עליו. שמקבל הזאה לטהר מטומאתו אפי' כשהוא ערל שכן מצאנו וכו' בימי יהושע בפסח גלגל שהיו צריכין להזות עליהן שרובן טמאי מתים היו שנטמאו מאבותיהן במדבר וקבלו הזאתן כשהן ערלים דכתי' והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ובעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא וכדקאמר רב חסדא כמ''ד בי''א מלו ואם לא הזו עליהן כשהיו ערלים לא משכחת לה ד' ימים עד י''ד לחדש כמשפט בין הזאת ג' להזאת ז':
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source